התרבות של Jaraguá

חגים דתיים שהביאו הפורטוגלים, הילולות עממיות, קרנבל רחוב ופולקלור עשיר באגדות שעוברות מדור לדור.

חגים ומסורות

בעיר יש אינספור חגים. חג רוח הקודש (Festa do Divino Espírito Santo), שנחגג 49 ימים אחרי יום ראשון של הפסחא, וה־Cavalhadas שלו הובאו על ידי הפורטוגלים. בהשראת תחרויות הרכיבה של חצי האי האיברי ושל סיפורי קרל הגדול ושנים־עשר אצילי צרפת, ה־Cavalhadas משחזרות את הקרב בין נוצרים למורים כטקס דתי וקהילתי, שנשמר רק בכמה ערים בברזיל. קראו עוד בדף ה־Cavalhadas של Jaraguá.

ה־Festa do Peão (רודאו) הוא חלק מחגיגות יום ההולדת של Jaraguá, בשבוע של 29 ביולי. קרנבל הרחוב הוא אחד החגים התוססים ביותר באזור; הוא נפתח ב־Bloco do Zé Pereira, שבו גברים מתחפשים לנשים ולהפך. ואין לשכוח את ה־Folia de Reis (הילולת שלושת המלכים), בתחילת ינואר, שמתקיימת בכמה אזורים בעירייה. ראו את לוח החגים המלא.

האגדות של Jaraguá

לעיר אגדות רבות שהן חלק מהפולקלור המקומי ופורסמו בספרים. הנה שלושה סיפורים, מסופרים באותה רוח שבה מספרים אותם המקומיים.

Teresa Bicuda

בעולם הדתי מאוד והמוסרני של Vila de Jaraguá הישנה, Teresa Bicuda הייתה סטייה חברתית. היא לא האמינה, ומעולם לא דרכה בכנסייה. כשנאלצה לעבור ליד אחת, הסבה את פניה וקיללה בשקט. הבליטה המוזרה של שפתיה המעוותות הקנתה לה את הכינוי Teresa Bicuda (״תרזה בעלת המקור״). היא עבדה בימי ראשון, כדי שכולם יראו שאינה מכבדת את מסורות הכנסייה.

היא הייתה עלבון למצפונן של הזקנות האדוקות שהלכו מדי יום לכנסיות ולקפלות של Jaraguá, ואימת הנערים הבטלנים. הגברים, שלא פחדו ממנה, בזו לה.

יום אחד מתה Teresa Bicuda. אף דמעה לא נשרה מעינו של נוצרי. מי שלא ידע לחיות, ולא קרא לכומר בשעתו האחרונה, לא היה ראוי לדמעות או לרחמים.

מנהג קולוניאלי היה לקבור את המתים בתוך הכנסיות. ב־Jaraguá עוד לא היו בתי קברות. קפלת Rosário הקטנה, למרגלות גבעה מתונה, קיבלה תמיד את גופות העניים, שלא יכלו להרשות לעצמם את המותרות של קבורה בתוך הכנסייה הראשית. וכך נקברה Teresa Bicuda בקפלת Rosário הקטנה, בלי שום טקס.

שלושה לילות ברציפות, כשהשעון היכה חצות, שמעו תושבי העיר המבוהלים את Teresa Bicuda צורחת שיוציאו את גופתה מהקפלה. זה לא היה מקומה במותה, כפי שלא היה בחייה. בסוף היום השלישי, עם צלצול חצות, קמה Teresa Bicuda מקברה ורצה ברחובות השקטים של העיר, צורחת בייאוש.

האימה הקפיאה את כל מי ששמע אותה. מאותו לילה, מי שהסתובב בשעה מאוחרת ראה תמיד דמות לבנה ענקית מופיעה בקצה הרחוב, רצה ומפילה לשונות אש מבגדיה המזוהמים, וממלאת את האוויר בריח הגופרית המצחין. בכל מקום שעברה השאירה עקבות של חטאיה. הדשא החרוך נבל. בעלי חיים נמצאו עם פרווה חרוכה.

האנשים רצו לשים קץ לייסוריהם. האמיצים שבגברי העיר הוציאו את Teresa Bicuda מקברה ונשאו את גופתה אל רכס Jaraguá. שם, במקום סלעי, השליכו אותה. ריח חזק של גופרית מילא את האוויר. שום צמח לא צמח עוד במקום הזה, אבל Teresa Bicuda לא הפחידה עוד את אנשי Jaraguá השלווים בצרחותיה.

מקור: Teixeira, José Aparecido. Folclore goiano: cancioneiro, lendas, superstições. מהדורה 3. São Paulo: Companhia Editora Nacional; Brasília: INL, 1979, עמ׳ 208-209 (Brasiliana, 306).

הפרש של רחוב Rua das Flores

הסנדק שלי, ששמו היה João, גר עם סבתי, כאן ברחוב Rua das Flores. היא זו שגידלה אותו. כשהפך לבחור צעיר, רצה לעזוב את בית סבתי, כי רצה את חירותו. הזקנים היו קפדנים מאוד ולא אהבו שהוא נשאר בחוץ עד מאוחר.

מול בית סבתי היה בית רדוף רוחות. הוא היה שייך לאנשים שגרו בחווה. אז הוא החליט לשכור חדר בבית הזה והתחיל לישון שם. אנשים כל הזמן אמרו לו: ״אתה עוד תראה... אתה עוד תראה רוח בבית הזה.״ הוא ענה: ״אין שם כלום. אני לא מאמין בדברים האלה.״ ״יש פרש שבא ויורד מהסוס ממש שם ליד הדלת. הסוס מפורזל והכול. אתה עוד תיבהל.״ ״אני לא מאמין בזה, לא. אין שטויות כאלה.״ והוא המשיך לגור בבית הזה.

ואז יום אחד, בתקופת הצום הגדול, הוא מספר שחזר הביתה, פתח את החדר הקדמי ונכנס לחדר השינה. בזמנו לא היה כאן חשמל. הוא הדליק נר, הניח אותו על כיסא ליד ראש המיטה, ומאחר שלא היה עייף, לקח רומן לקרוא. הוא היה מורה כאן ב־Jaraguá. הוא היה שקוע בקריאה, בכלל לא חשב על רוחות... בינתיים הגיע הסוס... קלופ... קלופ... קלופ... עם הפרסות שלו. הוא עלה על המדרכה, פגע באבן הגדולה שליד הדלת, עשה ״קלאק״. אז הוא שמע את הפרש יורד מהסוס, גורר את הדורבנים. הוא היה בטוח שהדלת נעולה; הוא בעצמו נעל אותה זה עתה. והפרש המשיך לגרור את הדורבנים ברחבי הבית. הוא חשב: ״הוא בא לחדר שלי.״ הוא פתח את החלון ורץ לבית של אבי, קרוב משם, באותו רחוב Rua das Flores. הוא הגיע בתחתונים בלבד, קורא לאמי ולאבי.

״הפרש שם, דודה. הוא נכנס לבית. הוא לא הגיע עד החדר שלי, אבל שמעתי אותו גורר את הדורבנים. אפילו שמעתי את הסוס נוחר ליד הדלת! שמעתי את הפרסה פוגעת באבן!״ אבי והוא הלכו להביא את המזרן: הדלת הייתה נעולה והחלון פתוח. באותו לילה הוא ישן בבית של אבי, ומעולם לא רצה עוד לבלות לילה בבית הזה. הוא חזר לבית של סבי וויתר על הרבה מהבילויים שהיה רגיל אליהם.

אנשים רבים ראו את הפרש הזה יורד מהסוס ליד הבית ההוא. אומרים שהוא היה בעלה של האישה שגרה שם, שלא בדיוק התנהגה כשורה. הבעל גר בחווה ובא בלילות לבדוק אם היא מתנהגת יפה. כשמת, המשיך במעשי הקונדס האלה, ורדף את המקום.

תהלוכת המתים

כאן ב־Jaraguá, בכיכר Largo do Rosário, גרה אישה שתמיד ישבה בחלון וחיטטה בחייהם של אחרים. היא ריכלה על זה ועל זה, על נערות צעירות, על הכול. הגיע הערב והיא עדיין בחלון. ירד הלילה, כולם הלכו לישון, והיא נשארה שם עד חצות.

יום אחד, כך מספרים, כשישבה בחלון, עברה תהלוכה ארוכה מאוד ממש מול ביתה. היא הסתכלה על אחד, ואז על אחר, אבל לא זיהתה איש. ואז אישה צעירה יצאה מהתהלוכה, ניגשה לחלון ואמרה: ״גברתי, קחי את הנרות האלה. אני רוצה שתשמרי לי אותם עד מחר ותחזירי לי אותם באותה שעה.״

היא לקחה את הנרות, מוטרדת. כשהתהלוכה הסתיימה, הביטה בהם וראתה שאלה עצמות שוק של מתים: עצמות השוקה של המתים. היא הייתה כל כך נסערת שלא הצליחה לישון כל הלילה, כשהיא חושבת שעליה להחזיר את העצמות האלה.

בלילה שלמחרת עמדה בחלון עם הנרות בידה. כשהתהלוכה הגיעה, ניגשה האישה הצעירה ואמרה: ״שמעי. זו תהלוכה של מתים. הנרות האלה הם עצמות של אנשים שמתו. אל תשבי עוד בחלון ותחטטי בחיי אחרים, כי זה מכוער מאוד, לא בסדר בכלל, זה אפילו חטא.״

מורשת

כנסיית Rosário ‏(1776), הכנסייה הראשית Nossa Senhora da Penha (הקפלה הראשונה מ־1748, נבנתה מחדש ב־1950), כנסיית Conceição (שהחלה להיבנות ב־1828), ביתו של האב Silvestre והאחוזות הישנות במרכז העיר מספרים את ההיסטוריה החומרית של העיר. גלו אותם במרכז ההיסטורי ובהיסטוריה של Jaraguá.

עודכן ב־24 בספטמבר 2026